היה זה בוקר תמים וצח. התעוררתי בחיוך מאושר על שפתי, זמזמתי שיר ערש עליז ודילגתי באושר אל המחשב.
כה תמימה ופתיה הייתי. אללי. לו ידעתי מה טומנים לי החיים בחובם.
שפתי קפה חם. הדלקתי מוזיקה קופצנית. פיזמתי “יונתן הקטן” ופתחתי את תיבת האימייל בעליזות נאיבית.
חשכו עיני.
עוד מאותו הרגע שבו ראיתי את הכותרת “דחוף” ידעתי שזה לא טומן בשורות טובות. למה, למה פתחתי את אותו המייל???
אין לי תשובה. לא יכולה להיות לי תשובה, כיוון שנסתמו כבר אוזני משמוע השאלה, נאטם לבבי מלחשוב על תשובה ואזקו ידי מלהקליד אותה.
רותי, לקוחה נאמנה (הייתה) וחברה טובה (עדיין מנסה), ביקשה “טובה דחופה, מרים, באמת שזה קל”.
התפתיתי. למה לא?
אייי… למה! למה לא!!!
הרסתי את חיי. באותו “בסדר” תמים וזך טרפדתי כל סיכוי לאושר עתידי וכל שביב של רוגע שניסיתי להחיל בחיי.
שמא תתמהו. תקשו: “וכל כך – למה?” ובצדק, יש לציין. העסקה בפרוטוקול הייתה נראית מזהירה ואופטימית, אלמלא שכחתי לציין בה פרט אחד.
פרט קטן, תמים וסולידי, שהצליח לשטות בי באכזריות מרובה ולהתסיס את חיי עד שלא ניתן לקרוא להם עוד “חיים”.
קללת הדדליין.
רותי לא הלקוחה היחידה. כלומר, לא היחידה שנגע בה הנגיף הזדוני וחלתה באותה תבואת שיגעון שרבים וטובים חלו בה.
מגיפה נוראית פשטה בקרב מחננו. תופעה צבועה ונבזית, שהשתרשה לה בחלחול שקט וארסי אל תוך חיינו וקנתה מושב של קבע בהתנהלותנו.
“תופעת הדדליינים”, יש שיקראו לה. אך לא. מוחה על כך נמרצות! אל לנו להאשים את הדדליין. המוצר הזה הינו אדם תמים וסולידי, שאלמלא הוא לעולם לא היינו מצליחים להוריד משהו לדפוס.
הנגיף הנבזי קיים דווקא בנו. אכן, בנו.
לו רק היינו בני אדם צפויים. לו יכולנו להיות מסודרים יותר, מתוכננים יותר! לו רק היינו מחשבים מראש את משוואת ה{עבודה} כפול {זמן}, ופועלים בהתאם.
לעיתים אני תוהה האם זו דרישה מופרזת מדי מכדי לדרוש מבני אנוש. אחרי הכל, גם אני חולה באותה מחלה אכזרית.
האם לא כדאי פשוט לכופף ראש בפני טרור העצלות, ולתת לקופת השרצים הלזו לתסוס מתחת לשטח בשתיקה שמקורה בהודאה?
שאלה. אכן, שאלה מוסרית, גדולה וחשובה.
תשובה אין לי, וגם לא זמן לחשוב עליה. התחייבתי להגיש מחר בריף ללקוח, חייבת להתחיל. הוא ביקש את זה מחר.
