יש אנשים שלוקחים אותנו לחו”ל.
יש אנשים שלוקחים את חו”ל אלינו.
בתיה ענה, מחברת הספרים “עולם חירש” ו”עולם נכה“, קרוצה מהסוג השני. בספרה “עולם חירש” היא לא ניתקה אותנו מהעולם שלנו, לא גרמה לנו להתנתק מהמציאות: היא הביאה את העולם האחר, השונה, אלינו פנימה. אל תוך המציאות היומיומית והשגרתית שלנו, גרמה לנו לפקוח עיניים ולהגיד: וואו. פתאום אני מכירה את חו”ל.
כשקראתי את עולם חירש, ספרה הראשון של בתיה, חשתי פתאום הזדהות חדשה ועמוקה כל כך עם העולם המיוחד שסובב את חיי. מהיכרותי עם ילדי חינוך מיוחד, הרגשתי איך הספר באופן מוחשי פותח לי חלון חדש של הבנה, וגורם לי להבין אותם טוב יותר. בכתיבתה הסוחפת, הצליחה בתיה לגרום לי לשנות הרבה תפיסות.
זו הסיבה שכשפתחתי את עולם נכה, מוכנה לעוד שעות של החו”ל המוכר והמאתגר, נכונה לי הפתעה: זה לא היה החו”ל שהכרתי.
הספר השני, בשונה מהראשון, לא גרם לי לגלות דברים חדשים על עולמם של השונים ממני. הוא לא פקח את עיניי ולא הכניס אותי בחמלה לתוך חייהם של ילדי החינוך המיוחד.
הוא הכניס אותי לחיי שלי.
בתחילה לא הבנתי מה מפריע לי בספר. לכל אורך הקריאה עוד חיפשתי את החיבור לעולם של השונה, לעולם של המיוחד.
רק בסוף הקריאה הבנתי. עולם נכה הביא לנו הצצה לעולם המיוחד שנמצא ממש כאן, החו”ל שבתוכנו.
פתאום הספר לא דיבר על ‘ילדה ששומעת בעולם עלום שבו כולם חירשים’. הוא לא דיבר על ילדי החינוך המיוחד שמקוטלגים כ’שונים, מיוחדים’. הספר דיבר על כאן ועכשיו. על המציאות שלנו, בה כל כך הרבה ילדים סובלים מבעיות קשב וריכוז, וקשה להם, פשוט קשה להם, לשבת במקום במשך שיעור שלם.
הספר דיבר על החו”ל שלנו. הוא לקח בעיה מוכרת, עממית כמעט, שמתרחשת לכחמישה עד עשרה אחוזים מתלמידי בית הספר, והקצין אותו כדי לגרום לנו להבין את הפרדוקס.
זה מה שגרם לו להיות שונה מעולם חירש. זה מה שגרם לי להבין לא רק את הסביבה שלי, להבין את עצמי.
// הרקע בספר
למרות העובדה שהספר ניסה להקצין את המציאות היומיומית שלנו, ולא לקחת אותנו לעולם חדש, עם זאת בעיניי היה מקום לסחוף אותנו עוד קצת לעבר הבלתי מוכר. הספר היה מציאותי מדי, שום דבר בו לא היה ממש שונה. נכון שכל ‘הלך’ הפך ל’נסע’, וכל תנועה פשוטה נעשתה בסרבול, אבל זה לא היה קוסם. זה היה עממי מדי. כשאנחנו קוראים ספר על עולם אחר, אנחנו רוצים להרגיש בעולם אחר. הספר “עולם נכה” לא עשה את זה. אפשר היה להקסים אותנו עוד לעבר השונה, גם כשבעצם משאירים אותנו באותו עולם.
// שינוי הגיבור
מלבד הרעיון המיוחד של ההצצה לעולמם של ההיפראקטיביים, הספר מתאר התמודדות נוספת של אשתו של ההיפראקטיבי: שבי. שבי, שבתחילה מסתייגת מכל העולם המוזר והבלתי מוכר לה, לומדת לאט לאט להכיל את בעלה, לאהוב אותו כמו שהוא ולקבל את שונותו. בסוף הספר היא אפילו מתחילה ליהנות מהמצב.
איכשהו, למרות העובדה שהשינוי נעשה לאורך כל הספר, השינוי שלה היה מהר מדי. הקטעים שבו ראינו את השינוי היו ברורים, אפשר לומר שאפילו כמעט בוטים. שבי באה וסיפרה לנו (בחינניותה הכובשת, אין להכחיש, היא סיפרה את זה טוב) שהיא עתידה לעבור שינוי. אני לא רוצה שתספרי לי את זה, שבי מתוקה. אני רוצה לראות את זה.
במקרה הצורך, אפשר לשלב טיפין טיפין של רמזים מראש. לא קטע שלם שמספר “שלום לכם, קוראים יקרים, בפרק זה אני עוברת שינוי”.
// סגנון הכתיבה
הכתיבה של רוב הספר נעשית על ידי שני בני הזוג, בגוף ראשון. פרקים כותבת שבי, פרקים כותב צבי. השפה עממית ופשוטה, קולחת וזורמת, אצל שבי אפילו מעט תמימה ונאיבית. אלא ששתי הכתיבות הן באותו סגנון. אין שינוי בין הכתיבה של בני הזוג השונים כל כך. ניכר כי הסופרת, בעלת כישרון כתיבה חביבה וקולחת, שכחה לחשוב על כך שהם אלו שכותבים, ולא היא…
ספר שלישי? האם הסדרה תהפוך לטרילוגייה? לא בטוח. מה שבטוח הוא שנותרתי עם הרבה תובנות ונקודות למחשבה. ספר מצוין ומומלץ ביותר. תודה.
