סקירת ספר
הדרן / מ. מילר

<אזהרה: מכיל ספוילרים על הספר הדרן תחת הכותרת ‘העלילה’>

אם חשבתם שהעולם הוא לא שחור לבן, טעיתם. בדרום אפריקה של שנות האפטרהייד – השחור והלבן יצקו את הפרט הבסיסי בחיי האדם וקבעו אותם ואת איכותם. העובדה הזו הולידה את ג’ואי, חנן ומרגו אל תוך סיפורנו.

הדרן. נכתב על ידי מ. מילר, פורסם באנגלית תחת השם Sun Inside Rain, תורגם על ידי נאווה גרמן ויצא בעברית בשנת תש”ע על ידי הוצאת הספרים ספיר.

הדרן הוא ספר רגש עמוק וחושב. מיועד לכל אדם שיצוק משלושת הפרמטרים האלו: רגיש, עמוק וחושב.
עם זאת, אין להכחיש שהוא מאתגר נמרצות כל דבר שקשור לצנזורה מגדרית בספרות החרדית-ישראלית. מכיוון שלא זהו קהל היעד המקורי שלו, יש לקחת את העובדה הזו בחשבון לפני הקריאה.

רקע

הספר מתאר בתחילתו את ההתמודדות עם הגזענות בדרום אפריקה בשנות האפטרהייד. הגיבורים, חנן, מרגו וג’ואי, עושים הכל כדי להילחם בה, באמצעות שימוש במוזיקה ובאהבה ללא תנאים.

עם התקדמות העלילה מלווה הספר את הגיבורים במסעם אל היהדות, במלחמה באתאיסטיות ולאחריה בכעס של מרגו, ובהסתגרותו הפנימית של ג’ואי. אינספור שיחות נפש, הרצאות יהדות מפעימות, הבנות מעשירות על “צדיק ורע לו”, ופנינים ששווה לכל שומר תורה ומצוות ללמוד היטב.

מדגם:

ג’ואי החזיק את הצדף בכף ידו ונתן לאלומת ירח להשתעשע בו.
“הביטי, הוא מושלם”, לחש. “הוא בנוי באופן מושלם כדי להתאים ליעד שלו ולהגביר את הכוח שלו. וכתוספת חסד, הוא אפילו יפיפה. אבל ממה הוא עשוי? ממתכונות”.
“מתכונות?”
“כן, מתכונות. את בעלת התואר במוזיקה. תגידי את, מהי, בכלל, מוזיקה?”
“מתכונות?” היא ניחשה.
“בדיוק כך. מוזיקה אינה אלא מתכונות. אם המתכונות ידועות לך, תוכלי לנגן כל דבר. כל דבר בבריאה הוא מתכונות. די.אן.אי, מולקולות של מים, מגדל אייפל, מבנים גיאולוגיים, צדפים. והכל מוזיקה. הכל. אפילו אלקטרונים וקווארקים נמצאים בתנועה מתמדת ויוצרים שירה בתדר שאוזנינו אינן קולטות, אך היא בכל זאת שירה של היקום. גלים, גלי קול, גלי אור: בסך הכל תדרים שונים של מתכונות. היקום כולו הוא מערכת הגיונית של מתכונות. מוכרח להיות יוצר לבריאה, משום שמתכונת מעצם הגדרתה אינה אקראית”.

(הדרן, עמוד 126)

“אני הגעתי ליהדות דרך ניתוח הגיוני. אבל בתוך ליבי, אני יודעת שיש היבט של סובייקטיביות, של השראה. רגע ההארה שבו אפילו האינטלקט מפנה את מקומו לאינטואיציה שאכן, זו האמת המוצקת שאין בלתה”. 
(הדרן, עמוד 172)

ג’ואי התפרץ לעברו. “איך אתה מעז? אנשים הם לא כלי שאפשר להשתמש בו. אנשים הם מתנה. אם אתה לוקח אותם ומשתמש בהם, ג’מיל, אתה מאבד את הדבר האמיתי היחיד על פני אדמות”.
(הדרן, עמוד 223)

אך לפחות בדבר אחד צדק לאוניד: לג’ואי אין זכות לשפוט סבל של אדם אחר, לא להעריך את מידת אומץ ליבו ולא לדרוש ממנו תגובה אחרת בהתאם לניסיונו האישי.
(הדרן, עמוד 223)

העלילה

חנן ומרגו הם אח ואחות יהודים-חילונים שגרים בדרום אפריקה. אליהם מתחבר ג’ואי, בחור צבעוני בעל נפש רגישה ושירית, שמשמש כמתופף בלהקה שפותח חנן. השלושה מתחברים עד שהם נעשים שלישייה בלתי ניתנת להפרדה. הלהקה שלהם מתפרסמת בכך שהיא בזה למשטר האפטרהייד וקוראת תיגר על הגזענות.

עם השנים ג’ואי מתחיל לנתק את קשריו עם מרגו ולשמור על מרחק, כדי לגונן עליה מסכנת מאסר. כשחנן מבקש ממנו להתחתן איתה ולהוכיח בכך את ניצחון השיוויון על האפטרהייד, ג’ואי מסרב נחרצות בטענה שיהודים לא מתחתנים עם לא יהודים.

חנן נוסע לישראל כדי ללמוד על היהדות. הוא נקשר לארץ ומתקרב אל קהילה חסידית, אך לפני שהוא נוקט בצעדים דרמטיים הוא נהרג מטיל שפוגע בבית בו התאכסן. מרגו יושבת שבעה לבד, ג’ואי נעלם. מרגו נפגעת וכואבת מהיעלמותו כמעט כמו ממותו של חנן.

מרגו נכנסת לקיפאון עד שהיא פוגשת באקראי את רבקי, ביתו של רב הקהילה, ומתחילה להתקרב ליהדות ולבקוע את חומות האתאיסטיות שלה. חרם שיוצא על כל חברי הלהקה מאלץ אותה לברוח מהארץ, והיא בוחרת בישראל כמקום מפלט. מרגו משתקעת בישראל, מעברתת את שמה למעיין ופותחת ארגון חסד מההון שירשה. היא מתקרבת למשפחת אונגר דרך התזמורת של יצחק, אב המשפחה.

ג’ואי לא ברח כשחנן נפטר, אלא נאסר. הוא מבלה שנתיים בכלא בתת תנאים, בהן מתרסקות ידיו והוא מאבד את יכולת התיפוף. כשהוא משתחרר ומתוודע לכך שהוא מוחרם, חנן נפטר ומרגו נעלמה – בורח ג’ואי לישראל, מתגייר ומעברת את שמו ליוני. בהדרגה חוזרת לו יכולת התיפוף, והוא מתחיל לתופף בתזמורתו של יצחק אונגר.

אם חשבתם שכעת מעיין ויוני נפגשים מיד, הרי שטעיתם. על אף קרבתם וכל הפרמטרים שעשויים לגרום לפגישתם להתרחש, עובר זמן רב עד שזה קורה. בינתיים עוברים שניהם מסכת שידוכים שבה הזיכרון של השני לא מאפשר להם לגשת לשידוך בצורה אובייקטיבית.

מעיין פוגשת באקראי את סבתה, אימה של אימה. היא מתקשה להתחבר אליה, בגלל הסגנון הנוקשה והבלתי מתפשר שלה, אך נהנית מקרבה של משפחה לצידה.

במהלך סעודת שבת בבית משפחת אונגר, משתפת מעיין בהגיג שסיפר לה ג’ואי בעברה הרחוק. בני הזוג אונגר, ששמעו את הדברים מפיו של יוני, יוצרים את הקישור ומעלים את השידוך. השניים נפגשים ומתארסים.

מעיין נתקלת בהתנגדות נחרצת מצד סבתה לשידוך, שחוששת ממה יגידו. היא נישאת בכל זאת, ורק לאחר לידתו של הילד הראשון משלימה סבתה עם הנישואין וכולם הופכים להיות משפחה שלמה ומאושרת עד עצם היום הזה.

מה אהבתי בספר:

קודם כל, את העובדה שאפשר לקרוא ספר נקי לחלוטין, ועדיין לצאת מהשבלוניות של עלילה חד מגדרית. הספר היה מקורי בכל קנה מידה, והתרחק היטב מכל שמץ של בנאליות או חזרתיות-ספרותית.

בנוסף, אהבתי ביותר את בחירת התקופה ההיסטורית, שתרמה רבות לעלילה: הרקע בעצמו היווה קונפליקט מוסרי, ששירת בצורה מושלמת את תהליך הגיבורים ושינויים.

נקודה אחרונה, ושמא יש להגיד העיקרית, אהבתי את שיחות העומק בספר. כחצי ממנו מורכב לא מהתרחשות אלא ממחשבה ורגש. אי אפשר להישאר אדישים למול עוצמות נפשו של ג’ואי, חוכמת חייה של ננה או עיקשותה הבלתי מתפשרת על שלמות של מרגו. היו פסקות שמצאתי עצמי קוראת אותן פעמיים, רק כדי להתמוגג שוב. ספר ששווה לקרוא מדי תקופה, בתור חיזוק וריענון מחשבה.

מה לא אהבתי בספר:

את שיחות העומק בו… איכשהו, היו פעמים שהן הרגישו לי קצת יותר מדי, דיללו את ההתרחשות עד שהפכו אותה למזערית יחסית. היו מקומות שבהם היה צריך לשבור את המחשבה עם עשייה, והציקה לי הפאסיביות של הגיבורים. כמו למשל שיחותיה של מרגו עם ננה שתפסו חלק נכבד מהספר, או חייה של מרגו בישראל שנמרחו בצורה בלתי פרופורציונלית.

לשון:

התרגום מדהים, לפי כל פרמטר אפשרי. משובח, עשיר וקולח. לעומת זאת הפריע לי החוסר בהגהה אחרונה. פה ושם היו שגיאות דקדוק או ניסוח שהיה יכול להיות מהוקצע יותר. נוסף לתמיהתי החסרון של ציון ההגהה בקרדיט.
עם זאת, יש לציין שמדובר בשגיאות בודדות, שמתגמדות לעומת העושר הלשוני השופע.

מסכמת בפסקה שלפיה נראה שנכתב הספר כולו: 

“מרגו, לעולם לא נוכל להבין את דרכי ה’, ולא נדע מדוע הוא נותן לדברים כואבים להתרחש. אולם אנו יודעים שכך, ורק כך, צומחים ענקי רוח. כאן, בשדה הקרב של כאב הלב, נולדים גיבורי רוח של אהבה וטוב. ללא הכאב, הם לא היו נעשים גיבורים לעולם”.