על חריזה: מהי וכיצד
“בעיניי זו ירידת הדורות כשכותבים שיר ללא חריזה”. כך כותבת מ. דודי בתגובה להזמנת פתיחת דיונים במאמר הקודם. “אפילו חריזה שטחית ופשוטה מספיקה. מה הטעם בשורות ספורות? זה כמו לכתוב תובנה ומחשבה בקצרה. אשמח לשמוע על כך תגובות”.
לפני שנדבר על חריזה, הבה נדבר על שירה.
מהי שירה?
“שירה היא מיטב המילים במיטב סדרן”, כך הגדיר אותה המשורר והמבקר קולרידג’. בחירת המילים ובחירת המיקום שבו משבצים אותן הן אלו שיוצרות את השיר.
למעשה, קשה להגדיר במדויק מהי שירה. במשך שנים רבות ניסו האמנים להגדיר מהו הגבול בין כתיבה ספרותית מסוגים שונים לבין שירה, אך מעולם לא נבנתה התבנית המדויקת.
שירה מורכבת מטקסט, אך לא ברור מה בדיוק ההבדל בין טקסט פרוזה לטקסט שירה. האומנם השורות הקצרות והחרוזים הם אלו שהופכים את הטקסט להיות שיר?
התשובה היא שלילית. שורות קצרות אינן יכולות להפוך טקסט לשיר, כיוון שאם כן כל רשימת מכולת הייתה שיר. (עגבניות, עוגיות, ערגליות ושקיות, והרי לנו שיר…)
חרוזים גם הם אינם יכולים להפוך טקסט לשיר, כיוון שחרוזים אינם תוכן. הם צורת הגשה, וצורת הגשה אינה שיר.
מה, אם כך, הופך טקסט להיות שיר?
שמעתי פעם משפט נחמד: ההבדל בין שיר לסיפור הוא שבסיפור כותבים הולכת על המדרכה, ובשיר כותבים הוֹלְכָה על המדרֶכֶת. 🙂
המשפט הזה דווקא אינו מופרך, והוא יובן יותר בהמשך בעז”ה.
טקסט נוצר מתוכן. שיר, לעומת זאת, נוצר מתוכן ומאמנות בולטת.
שיר מורכב משילוב התוכן המילולי עם אלמנטים אמנותיים בולטים. סיפור, לדוגמה, מורכב ברובו מתוכן ובמקצתו מאלמנטים אמנותיים. השפה צריכה להיות טובה ועשירה, נכונה ומתאימה לז’אנר, אך האמנות אינה הכלי הבולט בה, כי אם התוכן הוא העיקר.
שיר מורכב בעיקר מאמנות. התוכן מובא אך ורק בצורה אמנותית, העשויה מאלמנטים אמנותיים שונים היוצרים את השיר.
מהם האלמנטים האמנותיים המרכיבים את השיר?
לפני שנעבור למבחר האלמנטים האמנותיים העומדים לרשותנו, נדגיש כי הבסיס האמנותי בכל כתיבת שיר חייב להיות המקצב. משקל המילים ומשקל השורות המשתלבות זו עם זו – משפיע על המקצב, כך שגם אם אין לשיר מנגינה, הקורא עדיין ישמע את מילות השיר כמנגינה. לכן קוראים לו שיר. המצלול של מילות השיר, החריזה, השורות הקצרות, האונומוטופיאה (מצלול/תצליל) וכל יתר האלמנטים חייבים לשרת את המקצב הבסיסי והנעים של השיר.
לאחר שהגדרנו את הבסיס, הבה נעבור הלאה.
כאן, סוף סוף, מגיע תפקיד החריזה. לחריזה יש תפקיד חשוב ומשמעותי בכתיבת שירה, כיוון שהיא אלמנט בולט מאוד, שתופס את העין מיד ומעלה את התוכן מתוכן בלבד לאמנותי.
שורות קצרות גם הן אלמנט בולט, ואפילו הכרחי, כיוון שהן יוצרות מקצב צלילי נעים לאוזן. זוהי צורת מבנה מגדירה; השורות הקצרות, מלבד האמנות שהן מוסיפות, גם נושאות מעין שלט שאומר “אני שיר”.
הצימוד גם הוא כלי הדומה לחריזה בגלל היסוד הצלילי שלו, ותורם לאמנות של התוכן.
אלמנט נוסף ומשמעותי מאוד הוא האמצעים הפיגורטיביים[1]. השימוש במטפורות, דימויים, האנשות, מטונימיות (החלפת שמות), אוקסימורונים (צירוף מושגים הסותרים זה את זה כך שצירופם יוצר משמעות חדשה) ועוד, מעשירים את אופן הבאת התוכן והופכים אותו לשירה.
כנ”ל שיבוץ: שילוב והטמעה של חלקי פסוקים או להבדיל ביטויים ביצירה; אנלוגיה: הקבלה בהצגת הבדלים בין שני סוגים שונים, או את המשותף להם; אירוניה: צורת ביטוי דו משמעית; ועוד הרבה כלים נוספים.
כל אלו ועוד אמצעים אמנותיים, שלוקחים את התוכן המילולי, משלבים אותו במקצב בשילוב אלמנטים ויוצרים ממנו שיר. הם אומנם לא התוכן עצמו, אבל הם חלק מרכזי ובסיסי מאוד בכתיבת שירה.
איך משתמשים באלמנטים האמנותיים?
כמו שצייר אינו משתמש בכל הצבעים שבכַּן הציור שלו בכל ציור שהוא צובע, כך גם משורר אינו משתמש בכל האמצעים האמנותיים העומדים לרשותו. בכל ציור הצייר יבחר באלו צבעים להשתמש, המתאימים לאותו ציור.
כך גם המשורר. כתיבת שירה היא מלאכת אמנות מיוחדת, כיוון שמלבד השימוש הנכון באמצעים האמנותיים, המשורר צריך גם לבחור באלו מהאמצעים הוא ישתמש.
וכאן אנו חוזרים לנושא החריזה. חריזה היא אלמנט בסיסי ומשמעותי מאוד. כמו שצייר, שלרשותו צבעים רבים בדרך כלל יבחר להשתמש בכל ציור בצבע לבן או שחור, כיוון שאלו הם צבעים שימושיים ובסיסיים, כך בשירה בדרך כלל משוררים יבחרו להשתמש בכלי החריזה. החריזה היא צבע יסוד משמעותי מאוד, וכמעט תמיד יבוא לידי שימוש יעיל.
זאת הסיבה שמ. דודי מרגישה כי שיר ללא חריזה איננו שיר, כיוון שאכן, רוב השירים משתמשים באלמנט החריזה הבסיסי. אלא ששיר אינו חייב להשתמש באלמנט הזה. כמו שאכן יהיו ציורים שלא יכילו את הצבע לבן, כך גם יהיו שירים שיכילו אלמנטים אמנותיים שונים, אך לא חריזה.
מה שבטוח – כמו שכל ציור חייב להיות מורכב מצבעים, ובלי צבעים אין ציור; כך כל שיר חייב להיות מורכב מאלמנטים אמנותיים, ובלי אלמנטים אין שיר.
מהי חריזה?
את ההגדרה המילולית כולנו מכירות. חריזה היא טכניקה שירית המבוססת על חזרה של צליל דומה בסופי מילים.
לא נרחיב כעת על סוגי החרוזים מחוסר מקום, ננסה למנות את הדפוסים הנפוצים בקצרה:
חריזה צמודה: א, א, ב, ב
חריזה צלובה-סרוגה: א, ב, א, ב
חריזה חבוקה: א, ב, ב, א
ישנם עוד סוגי חריזות שונות, הבאנו כאן דוגמאות לסוגים הנפוצים בשירה בת ימינו.
איך משתמשים בחריזה?
הנקודה החשובה והעיקרית ביותר ב”איך משתמשים בחריזה”, היא איך לא משתמשים בחריזה.
ידועה ההמלצה המפורסמת של האבן עזרא “לא תחרוז שור בחמור”. מדוע?
חרוז הוא כמו יהלום. יהלום בא להעצים את היופי, להוסיף חן והדר.
כשיהלום משובץ בכתר, אחד הדברים שעליהם האמן נזהר הוא להקפיד כי היהלום יכנס בדיוק לחור שבו הוא מיועד. שישתלב שם בתוך יצירת הפאר, שיוסיף חן ויופי.
ברגע שהיהלום לא שולב נכון ובולט מעל הכתר בצורה מעוותת – היצירה נהרסת. היד המלטפת את הכתר אינה חשה ביופי, אלא נשרטת ומדממת. במקרה כזה – עדיף שהיהלום לא יהיה שם מלכתחילה. הוא מאבד את המטרה שלו, כיוון שאינו מוסיף יופי אלא גורע ממנו.
קיימת בימינו תופעה נפוצה, הלוקה בהעמסת יתר של חרוזים. השיטה דוגלת ב”בואו בהמוניכם, יש מקום לכולם!” החרוזים מתגלגלים במורד השיר, אוטמים בו כל שורה ומותירים אותנו ללא כל תוכן אלא עם חרוזים בלבד.
חריזה היא מלאכת אמנות יצירתית ורגישה. כשלא משתמשים בה נכון – לא רק שהחרוז אינו מוסיף יופי, אלא שהוא הורס את השיר!
לדוגמה: למילה כדור אולי יש שמונה עשר חרוזים. זה לא אומר שחייבים להשתמש בכולם בשיר אחד. הרכבת טקסט מהמילים הדור; חדור; סדור; נדור – אינה הופכת את הטקסט לשיר. הצורה אמורה לשרת את התוכן, לא התוכן את הצורה.
ובמשפט אחד: אל תבנו שיר על פי חרוז, בנו חרוז על פי השיר.
[1] אמצעים פיגורטיביים הם כלים רטוריים המשמשים להמחשת מושג או תיאור באמצעות יצירת תמונה מילולית המתאימה או מקבילה אליו. (ויקיפדיה)
