אנכרוניזם ואותנטיות / מ. י. פרצמן

לפני מספר שנים ביקרתי במוזיאון בימש (Beamish) באנגליה.

המוזיאון הוא שטח פתוח המתפרש על פני גודל של עיר, ונמצא ליד ניו קאסל.
המקום הוא מעין מוזיאון הסטורי: כעיירות עתיקות, שבנויות באופן שנראה כאילו נחתכו מהעבר.
המוזיאון מחולק לשלושה חלקים, כאשר כל חלק נחתך מתקופה היסטורית אחרת.
ישנו החלק ה’חדש’, של לפני כ70 שנה, חלק נוסף של לפני כ100 שנה וחלק שלישי ישן יותר, בו לא הספקתי לבקר.
התרשמתי מאוד. טיילתי, סקרתי, שאלתי שאלות והחוויה שלי הייתה חיובית בהחלט.
אבל הדבר שהכי הדהים אותי, היה, שהכל היה אותנטי.

המראות, הקולות, אפילו החיות.
התאורה בתוך הבתים לא הייתה גלויה, למרות הצורך של המוזיאון להאיר את המקום עבור מבקריהם.
בארונית בבית הספר היה מקל – אותו מקל בו היו המורים מרביצים לתלמידים סוררים על כפות ידיהם.
ולרופא השיניים היו תותבות בארונית, כי כל בחורה שמגיעה לגיל הבגרות מחליפה את שיניה.
כל אחד משלושת החלקים במוזיאון היה אותנטי במאת האחוזים לתקופה ההיסטורית אותה הוא התיימר להציג.
וזה בדיוק, כך קלטתי פתאום, מה שגרם לי להרגיש שם.
טיילתי בשדות, בשבילים. המקום היה דומם. שקט מוחלט באויר. והרגשתי, פיזית, כאילו נלקחתי לתקופה של מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
לא ידעתי שאני שם, הרגשתי שאני שם.
וכך, בתוך כל היופי והפסטורליות קלטתי: זהו תפקידי בתור סופרת.
אינני יכולה להגדיר לקוראים שלי טכנית “עכשיו התקופה היא מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה”. זהו מעבר מלאכותי, פיזי. הדרך הנכונה היא לגרום להם להרגיש זאת.
שירגישו את הדממה שבאויר. שישמעו את נהמות הסוסים. שיגעו באבנים שעל רצפה. שירגישו שעכשיו התקופה היא מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה.
האופן היחיד שבו אני יכולה לעשות זאת, הוא רק על ידי אותנטיות. שהתקופה אכן תהיה התקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה. זיוף, הקל שבקלים, יזכיר לתת מודע שזוהי ההצגה.
זוהי החשיבות שבשמירה על אמינות. להגן על הקורא כבול בחוזקה לפרק שלי; שלא ירגיש כי קיימים חורים ברשת שדרכם הוא עלול ליפול.

אולי תאהבו גם...