[אזהרת ספוילרים על הספר התנקשות]

א. הקדמה
שוב קראתי ספר של יונה ספיר. ואל תשאלו למה. אני לבד אענה: הוא מעניין, והוא איכותי. קראתי את הספר רק פעם אחת. ונתקיים בי מאמר אורח לרגע רואה כל פגע. אבל לא הכל ראיתי כפגע. רחוק מזה. דבריי ייראו אולי כסותרים, אבל זו האמת כאן – אמביוולנטית ולא חד משמעית. מצד אחד ביצוע מבריק, מושך ומרתק של “אחת העלילות”. מצד שני, תחושות לא טובות שעולות פה ושם.
הדיוק בפרטים של הספר והסיפור, לא יכול להיות מושלם בהתחשב בזיכרון החלש של בני דורנו האשכנזים. אני לא מבטיח שכל הדברים שלי יהיו מובנים למי שלא קרא את “התנקשות”. אפילו לא חלקם הגדול. וזו רק עוד סיבה לרוץ לקנות את הספר הזה.

ב. מה היה
אייל גלבוע נשלח (כבר בספר הקודם) על ידי האחווה – ארגון שלום וטרור בינלאומי, לרצוח אוליגרך אוקראיני בשם דימיטרי רובנוב. אייל מגיע לאוקראינה בליווי סוכן מוסד נוסף כדי ליצור קשר עם רובנוב, כאשר הוא עדיין לא יודע מה יעשה עם הקשר הזה. להרוג את רובנוב הוא לא ממש מתכוון, מצד שני האחווה מעמידה אותו במצב בלתי אפשרי. רובנוב נרצח על ידי אלמוני, וכל העקבות מובילות אל אייל שנכח בחדר עם הגופה. אייל מבצע בריחה מרשימה ביותר ונתפס על ידי משטרת אוקראינה, אשר מענה אותו בחקירות קשות כדי להוציא ממנו הודאה ברצח. מכאן ואילך עד לסוף הספר, (ולמעשה גם עם הגעתו לאוקראינה, עוד קודם הרצח) נלכד אייל שוב ושוב על ידי גופים וארגונים שונים, מעילות ולמטרות שונות. בכל פעם מחדש מצליח אייל להמלט במבצע צבאי מופרע שמדהים את כל הנוגעים בדבר. עד לסוף הטוב. למעשה מוחזקים הקוראים לאורך רוב הספר בנדנדה אחידה וכמעט מונוטונית, פעם היא כולאת את אייל בשבי, ופעם משחררת אותו לפרק זמן קצוב, לרוב קצוב מאד. אז משתחרר המתח, נראה הסוף הטוב בפתח המדומה, ושוב נטרקת הדלת.
על אף שהספר מלא בתיאורי צבע של פשע וטרור, הוא מנגן להפליא על כינורות הרגש הכי עדינים שתלויים בלב כל אדם. חטיפתו המצמררת של ילד קטן ומתולתל, בן 5, אליצפן בנו המאומץ של אייל, הופכת את הספר בבת אחת לדרמת רגש עוצרת נשימה. חייו של הילד ועתידה של האם המשתגעת מחרדה לשלומו – על כף המאזניים המתנדנדת בפראות. אפשרויות הבריחה של אייל מצטמצמות מאד, הילד לנטל מכביד על צווארו ואחריותו. דעתם של בעלי משפחה וילדים תיטרף עליהם לכשיגלו באיזו אדישות נסחט אייל בנפנוף בחיי בנו הפעוט. אני מניח שרווקים צעירים ידלגו על הקטע הזה ביתר קלילות. ילד לפה ילד לשם. בסדר. חובבי סיפורי-שלום-הבית ימצאו בו גם התמודדות מרתקת של אייל עם מצוקתה של אשתו.
ג. קוריוז
היה לי הכבוד לקרוא בפעם הראשונה ספר, בו בתפקיד נשיא ארצות הברית מככב לא אחר ממיודענו וחביבנו דונלד טראמפ. שמו לא מוזכר במפורש בשום אופן. אבל חוץ מזה הכל. תיאורים מלבבים על דמותו הססגונית חסרת הסבלנות והסובלנות לטקסים ומוסכמויות, מפוזרים לאורך ולרוחב. והעובדה שהספר י”ל בשנת תשע”ח, מלמדת אותנו שלא מדובר כאן אפילו בחיזוי עתידני מבריק.
נ.ב. חרף העובדה שיחשבו אותי ללא נורמלי ומתעמק בשטויות, אניח לפניכם תעלומה: בעמוד 726 מודה הפרזידנט שחי כבר שבעים שנה, ובעמוד 10 הוא צעיר מראש ממשלת ישראל בכמה שנים. אז הנשיא הוא טראמפ שזה גילו בקירוב, אבל מי הוא הקשיש שהציב הסופר הנכבד בראש ממשלת ישראל?
ד. עקביות אחידה
בספרות זולה ורדודה, עוברות הדמויות מטאמורפוזות סדרתיות שמקשות עליך מאד לזהות את האיש המקורי שנקש בדלת בהססנות על מפתן הספר. בלי הדרגה, הופך האיש למלאך חבלה רושף אש, וחוזר חלילה להיות ילדה ביישנית שמסיימת את הקריירה באפילוג אכזרי במיוחד. הטיפש שבחבורה מוציא מפיו דברי הגות וחכמה שקשה ממש להאמין שיכל לחשוב עליהם לבדו, אולי העתיק בפלגיאט. והחכם מדפיס מפיו דווקא שטויות מגוחכות שמזכירות, נאמר בעדינות, גילאים צעירים יותר.
אחרי שלמדת לתפור עלילה ולנסח, לסגנן וליצור דרמה ורגש, אתה ניצב בפני המשימה הקשה מכולן: שמירת אופי הדמויות. אדוני הסופר, הוא בסך הכל איש אחד, עם שכל אחד אפל והלך רוח אחד. אדוני הסופר נדרש לייצר עשרות אנשים ונשים, עם עשרות סגנונות ביטוי, צורות התנהגות וכיווני חשיבה. להשיק אותם בהמראה, ולשמור על האיפיון הזה עד הנחיתה. שלא יהא הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. שלא ימצא עצמו זלמן סוכות טוען בלהט את הטענה השגורה על פה יריבו המושבע איסי קצרין. חלילה.
וכל כמה שהדבר מורכב ועדין בספר אחד, לאורך 500 או 600 או 900 עמודים. קשה הדבר שבעתיים לאורך סדרה ארוכה בת ארבעה ספרים (מה שהספקתי אני לקרוא), בה מצליח יונה ספיר לשמור על אחידות הדמויות בצורה מעוררת השתאות. הקורא הנאמן של הסדרה, יכול לראות לנגד עיניו את תמונתו של אייל גלבוע, את עיניו הלוהטות ואת מצפונו המוגזם. לצייר פורטרטים מדוקדקים של יתר המסכנים, הסוכנים והמסתכנים שמקשטים את הסדרה למאותיהם. אחד חוזר בתשובה שם, אחר עונה לו בשאלה. אחרים עוברים תהליכים הדרגתיים, זה ברור. אבל אף כושי לא הופך פתע עורו הכהה, זאב לא גר סתם עם כבש, שלא שינו את לבושם ולשונם. זה יפה.
סתם לשם המשל והשנינה: אייל גלבוע, האיש וההומור, לוקח מאז שאני זוכר אותו את ההיצמדות להומור המשחיר לנקודות הכי רחוקות שיעלו בדעתו של לץ. החוקרים הכי אגרסיביים והאישים הכי מפוקפקים שהוא מתנהל מולם, סופגים תמיד שחצנות עם שנינות מתוחכמות, שהשאירו אפילו את איקס (!) פעור פה לרגע – נצפה בעדשת צלם הבית.
ה. היצירה
העברית בספר ברמה גבוהה מאד. אפס טעויות נראות לעין, עם שפה עשירה ופתוחה. בלי תסביכי לשון ופרפראות לשוניות כבדות, אבל עם הרבה מאד פנינים מילוליים.
גיבורי הספר המרכזיים מתיימרים בחלקם הגדול להיות עילית אינטלקטואלית, ונראה שהסופר מצדיק את היומרה הזו בלי מאמץ מיוחד. כל צמד מילים מיתמם מחביא משמעויות נסתרות ופרשנויות מתחרות. משפטים מתוחכמים מלאי תוכן. ודו-קרב-שיח של שני חבר’ה כאלו הוא חוויה של התנצחות מפולפלת וזריזות מחשבתית מהגדולות.
ו. יריעת הפתיחה
צל”ש. מרבית הספרים שהכרתי עבדו בשיטת “תחילתו השתדלות וסופו מתנה”. אתה עובד קשה כמאה עמודים במעלה ההר. מתנשף, טובל רגליך בקערת מי קרח כדי לא להירדם, ממקד שוב ושוב את העיניים באותיות הקופצות ומנסה בראש כואב לעמוד על טיבם של ראובן, פרזיטוס, חלמשוש והקשרים ביניהם – אלה האמיתיים ואלו שנראים לעין הלא מיומנת. רק אחרי כל היגיעה הזו, תפיסת העניינים הראשונית ושקיעת חלק מענני הערפיח, הספר מתחיל להיות מושך ומעניין, בלי שכל הפיכת עמוד תהיה כרוכה במאמץ נפשי ובשכנוע חוזר ונשנה שסוף הכבוד והמתח לבוא. הסופר מצליח במאמץ ללכוד את עיניך הפוזלות ואת מבטך המתרוצץ באימפולסיביות.
חשבתי שככה זה.
עד שפתחתי את התנקשות. לא אומר שהכרתי את כל הפרצופים כבר בעמוד 3, ועוד דברים לקחו לי זמן. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת לו בשום אופן: הספר מרתק מעמוד 7 (בו הוא מתחיל) עד עמוד 864. או כמו שאומרים בעגה – מכריכה לכריכה. משמע, יכולים לבוא לכאן הסופרים הנכבדים בשורה, להשיל מכבודם קימעא ולהתדפק על דלתו של הסופר דנא, לדעת את המעשה אשר יעשה הסופר ויעניין את קוראיו בלי התחלות קשות.
ז. לעולם לא עוד (בלי נדר)
אחרי הצל”שים, תור הטר”ש: בעזרת ה’ ובלי נדר, לא אקרא יותר ספרים בסדרת מרגל להשכרה, או של יונה ספיר בכלל. וכל כך למה?
כל חובב בילוי והעברת זמנו לשווא רח”ל, יודע שבידיו ארגז כלים מרשים ליישם את תחביבו, ואינו דומה כלי לרעהו. יכול לרקוד; יכול לתפור; יכול למחוא כף אל כף; לגרד יבלות בכף הרגל; לטפס בסנפלינג נגד כיוון התנועה; לחלץ קוצי סברס בלתי נראים מכף היד; להתנדנד בנדנדה ו/או בערסל; לשתול פרחים עונתיים; להפגין נגד פינוי מבנים יבילים בשגב שלום; לכתוב ביקורות ספרים בפרוג; להגיב לביקורות כנ”ל; להתקשר לעירייה להתלונן; לבוא לעירייה בגופו ובגפו; ללכת לקופת חולים; לחזור מקופת חולים; לקרוא ספר טוב; להיכנס למערת שדים ורוחות; לצאת מחדר בריחה; להתקשר למשטרה; לפנות לחברי כנסת; למשרדי ממשלה; לדהור ברכבת הרים/במכוניות מתנגשות.
אני אישית, וזה עניין של טעם, מבכר ישיבה על ספה עם תה, עוגיות וספר מספריה שאוסרת לקרוא אותו עם תה ועוגיות.
מה מאד מציק לי לפתוח ספר עם התה והעוגיות המפורסמות, ולגלות עצמי בחדר בריחה דוהר ברכבת שדים/הרים מתנגשת בלונה פארק מהמם שלא מותיר עין יבשה וקיבה מליאה. קרי וכתיב, מתרוצץ כארי בסוגר אנה וחזור, ספר בלה הולך ומתבלה בידי האחת והאחרת כוססת ציפורניה בעצבנות ובחרדה הולכת וגוברת. עליות ומורדות שלא מביישים את כביש הבקעה במהירות של כביש 6. טרם הספקת לעכל ולהקל שאייל נחלץ מצרה אל”ף, והנה הוא בצרה כפולה ומכופלת. אך יצוא יצא ממנה, והאיש נתון במים שאין להם סוף ואחרית ותחתית. טירוף המערכות ושידוד האדרנלין והלחץ דם בגוף הקורא חוצים לטעמי קו של סכנה בריאותית כלשהי. עוד יהיו על זה מחקרים.
ביקשתי ספר מתח, כזה שמחזיק חבל מתוח כל העת, בלי לקרוע אותו מחד או להרפות חלילה. קיבלתי בלי הזמנה תכריך אקשן מזרה אימה שאין בינו לבין יכולת הספיגה שלי ולא כלום. ואין כמובן כביש מילוט או דרך נסיגה, משום שאתה חייב כמובן לדעת מ ה ק ר ה ב ס ו ף . נראה שהסופר ממש נהנה מהריסוק של אנחת הרווחה שפולט הקורא מדי פעם, עם צרה חדשה וצרורה.
שמעו, אני מוכן לקבל תדר כזה רועש כאשר מדובר על מאה עמודים אחרונים כפי שמקובל. חמישים הייתי ממליץ. אבל 600 עמודים פלוס?! השתגענו? אם ארצה ללכת לאתר רכבות הרים אדע בוודאי את הדרך. ואם בא לי מערת שדים, זו גם אופציה. אבל תן לי לשלוט במצב. ברגעים מסויימים בחיי הספר חשתי שאני מאבד שליטה. וזו הרגשה מסוכנת. מאד.
די.
התקרר התה. העוגיות אינם.
נ.ב. הערת אזהרה: זכורני במעומעם (קוראים לזה דז’ה וו, קראתי פעם) כי אחר קריאת ספרים קודמים בסדרה הבטחתי לעצמי משהו ממש דומה.
ח. הפוך מספוילר
לבן-השער והצעיר-ממנו נפגשים. מנהלים שיחות על דא ועל הא והקורא לא מפענח כלום. לא את נושא הדיון, ולא את זהות המפגינים שמתאספים למטה ומוחים. משך הזמן שאורכת קריאת הפרק כפול מהרגיל לרגל נסיונות הפענוח וצירוף הרמזים לפאזל. בשורה האחרונה של הפרק (עמוד 12) מגיעה הפתעה (לא) נעימה: “לבן השיער היה וכו’. הצעיר-ממנו היה וכו’. האירוע היה וכו’. החוגגים היו וכו’. השיחה ביניהם וכו’.” משמע על הקורא לדפדף ברוגז שלושה עמודים אחורנית, לקרוא הכל שוב אחרי שהמידע הנחוץ בידיו. שלא תטעו, א’ ב’ של ספר זה לא לשחרר את כל המידע מיד, כי אז אפשר לסגור את הבאסטה בעמוד 6. אבל ג’ ד’ של ספר זה לאפשר לקורא להבין את מה שהוא קורא או לפחות לחשוב שהוא מבין, ולא לאפשר לפרק שלם להראות כמו חידת הגיון. זה לא הגיוני. וזה מטריח.
ט. בדיוני
עם כל הכבוד, ובטח יש, הספר סובל קצת מנראות בדיונית, נראה קצת חסר קשר למציאות. חסר חמור שבהצטבר עם הקודמים בסדרה יכול להיחשב כרוני. אייל גלבוע ממשיך עם גבורה נדירה וסופר-מניות נלוזה ממש, כאשר הפעם הוא מבצע את כל תרגילי ההתחמקות המעופפים שלו במצב גופני גרוע ביותר. פצוע, רעב ומיובש, מוכה וזב דם. ספרו לי עוד על האיש שמסוגל אחרי יומיים צום וערנות, עם עינויים קשים, להשתלט על קציני משטרה בכוח, להלום באחרים, לפרוץ מכוניות ולהטיס אותם כמעט באויר. להצית, להשחית, לחטוף, לקחת בני ערובה, לייצר חומרי נפץ, לתכנן אסטרטגיות ומהלכים אופרטיביים. אין דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עיניו הבוחנות. מהירות ידיים ותגובה לא אנושית. וכבר הרחבנו על זה בעבר. את אייל, אני לא מכיר – אני לא יכול לעשות את זה.
סביר שהקביעה הזו, נובעת שוב מאי הכרת הנפשות הפועלות במוסד, ופעולותיהן. ברור לי שלפחות כל אחד מפעלולי הגבורה הנועזים, יכול להתבצע בפני עצמו, על ידי סוכנים שאומנו לכך שנים. הצירוף של כולם בשרשרת ארוכה, על אותו בן אדם, יכול להתרחש רק בספרים. וזו כנראה עוד הוכחה שהתנקשות הוא רק ספר.
אבל זה לא רק אייל. איקס ועוד כמה, יודעים בכל רגע נתון מה קורה בכל מקום נתון. אם תחנת המשטרה בקדש-ברנע-תחתית לכדה חשוד בשוד רכב – איקס יתעדכן מיד.
זונדל מהוד השרון ביצע שיחת טלפון מיותרת, האיש של איקס בדרך אליו. זה מעבר לנורמלי ולגבולות הסביר.אמת נכון הדבר, שלמרות שאייל מתכנן במהירות הבזק שמונה עשרה צעדים קדימה, מכשיל אותו הסופר תדיר בצעד התשע עשרה. בטעות גסה שטמונה בחוסר ראיית הנולד מצד אייל. מס שפתיים?
הקטע המדעי גם מעניין במיוחד. שבב קטן מושתל בגוף, מבצע העברות סינפטיות למוח ומשבית את הלב לחלוטין ברגע שמנתקים אותו מהגוף. בעזרת השבב, ניתן גם לעקוב באופן מושלם אחרי נושאו. את השבב מייצר לבד הנספח הצבאי בשגרירות רוסיה בארצות הברית. מדהים, לא?
כאן ייתכן שאני ממש טועה. אינני מומחה בננו טכנולוגיה. הייצור המאולתר חסר תנאי המעבדה נראה לי קצת חשוד. מדעית – זה אולי תקין (בהתחשב בהקדמה המפרטת את שורת היועצים המקצועיים ובוגרי המוסד שליוו את הספר, זה כנראה תקין). תחושת הקורא מוזרה.
י. מציאות קונספירטיבית
הספר, כמו ספרי אקשן רבים אחרים, יונק מתחושת הסופר, לפיה העולם בשום אופן אינו חלק ותמים כפי שהוא קצת נראה. שיחת טלפון למשטרה תמיט עליך תמיד רק אסון. כולם כולל כולם, מרבי השלטון והפוליטיקה ועד רבי הטבחים והמרצחים משתפים פעולה בשרשרת אנושית נגדנו – האזרחים הקטנים. לכל אחד מגיבורי סדרת “מרגל להשכרה”, לוקח זמן לקלוט שהבנקים הם רשת לבלדרות פשע; החנויות תחנות ממסר לעבריינים; הרחובות נתיבי מילוט וזירות קרב וכל האנשים בגופי הבטחון סביב העולם שרשמית דואגים לשלומנו, דואגים בפועל להאכיל ולהשקות ארבעה אינטרסים בקירוב שאף אחד מהם אינו שלומנו.
ב”התנקשות”, אנחנו מוצאים ביטוי מפורש לתזה הזו, שחור על נייר (עמוד 10):
כמה מוזרים האנשים, החושבים שימי המלוכה, הפירמידה הפאודלית והשלטון האבסולוטי חלפו מן העולם. אולי הם לא מוזרים אלא נאיביים.
יא. כזבים והעלמת מידע
יב. אפשר למצוא כל מיני משפטים, שמכזבים לקורא לגבי העתיד הממשמש ובא, מגלים לו עתידות ונסתרות שלא היו ואפילו משל לא. אלו משמשים לתדלוק הדרמה ועוצר הנשימה ברגעים קריטיים. עתידות כיצד: אייל מחליק עם בנו בן החמש אליצפן מקומה עליונה של הבניין הבוער, “ואז התחולל האסון” – כך הספר בדרמטיות. מה קרה בפועל? אליצפן החל להחליק, אייל הצליח לייצב אותו והם הגיעו לקרקע בשלום. אז מה קרה לאסון שהתחולל? או שמא אכן נגזר עליו להתחולל ותחינותיו של הסופר קרעו שערי שמים והסירו את רוע הגזירה? שמא.
יג. טכניקה מעניינת, שנעשה בה ב”התנקשות” שימוש בשוליים, היא העלמת פרטים מידיעת הציבור בלא ידיעתו (להבדיל מ”ההפך מספוילר”, שם הקורא יודע שחסר לו מידע). למשל, פול נפגש עם אייל ומסכם אתו עניינים לקראת סגירת המעגלים. הסיכומים מונחים על השולחן וכל אחד יכול לקרוא עליהם. אחר כך נפגש פול עם רובנוב ומביא לו אקדח לרצוח בעזרתו את אייל בפגישתם. הרצח משתבש כאשר מתברר כי האקדח מכיל קליעים לא קטלניים באדיבות פול שפורץ לחדר באותו רגע על פי הסיכום עם אייל מראש. הקורא, נהנה מאד מרגע השיא בו אייל מתמוטט על הארץ ורגע אחר כך קם כאילו כלום. אבל גם חש קצת מרומה, הוא היה בפגישה של פול עם אייל, ושמע על מה הם דיברו. משהו מסתירים ממנו, חלק מהשיחה.
זה קורה לפעמים גם כאשר מתוארת סיטואציה, מחשבותיו של גיבור הסיפור נפרטות בפרישה רחבה, על השולחן. דקות אחר כך מתברר, שהגיבור באותו זמן ממש תכנן פעולה הרואית לחלץ שמונים איש מהמאדים. השאלה איך הצצנו למחשבותיו, ולא הבנו מזה כלום.
זה מגרד מעט, זה נפוץ מאד בספרות מתח. והתועלת לדעתי דווקא רבה על הנזק.
יד. יש לך אח – ברית ספרים תאומים
הספר הוא תאום בכלל לא סיאמי של “מהללאל”. אז כך, מלבד העובדה ששניהם ספרים משובחים מהשורה הראשונה, כבוד כל אחד בסוגתו מונח. הנער מהללאל הוא הוא הסוכן אייל גלבוע הכל-יכול שהקדים באלף שנה את זמנו. בלי מוסד ותפאורה מסביב, אבל עם הרבה יכולות שבעיני בני דורו נחשבו למופלאות ממש (לכידת סוסים עם פלצור וכאלו).
את מהללאל שלח המלך יוסף להתחזות כאח של איסתרק ולשלוח אותו למלאכי מרום. אם לא יעשה זאת, יפגע יוסף באביי-אליהו שהיה שבוי אצלו כבן ערובה (ובפילאק ואנילאן כמובן). במקביל, שולח איקס את אייל גלבוע אל נשיא ארצות הברית, להפוך למאבטחו האישי וכך לשתף פעולה עם חוטפיו. אם לא יעשה זאת, יהרוג את בנו המאומץ – אליצפן, שהיה שבוי בידיו.
גם איקס וגם יוסף דיאלידאן נתנו תנאי שבי וכליאה משופרים ונוחים למהללאל ואייל, והשתדלו למלא את בקשותיהם, תוך תזכורות קבועות וכואבות למצב האמיתי בו הם נתונים.
לשניהם הניחו להפגש עם בני הערובה שעל חייהם הם אמורים להגן, בטרם יציאה למשימה.
לשניהם ניתן הסבר בידי ה”בוס”, מדוע כל דרך מילוט או מחשבה על כיוון כזה פשוט לא ריאלית. בין השאר משום שיש לו אנשים שתולים בכל מקום, כולל באתיל/בבית הלבן.
יוסף ואיקס, השתיתו את המשימה על אבחנתם את רמת המצפון והמוסריות של מהללאל ואייל כקיצונית ומושלמת. כזו שלא תאפשר להם להותיר את בני הערובה סתם כך לגורלם.
גם יוסף וגם איקס, התפעלו ושיבחו את מהללאל ואייל בכל הזדמנות על יכולותיהם הווירטואוזיות בתחום המלחמה והכושר הגופני. איך אמר יוסף (מהזיכרון): “עם הטובים ביותר אין מתווכחים על שיטות העבודה שלהם”.
מהללאל ואייל – בלי תיאום – לרגע לא חשבו לבצע את המשימה, ועם שניהם נשלחו עוקבים מסורים שיוודאו ציות מלא למשלח. שניהם בסוף לא צייתו ועשו הכל להציל את חיי מושא ההתנקשות. סוף דבר, שניהם היו בסכנת משפט וגזר דין מוות, ויצאו בלא כלום.
מלבד זה, הסצנה שבה איש לא מאמין לאייל שאינו רוצח רובנוב, מזכירה את מהללאל המנסה לשכנע שאינו מיכאל, אף שכל הסימנים לא לטובתו. גם בסטיאן שמנסה להרוג את מהללאל באולם הסיף, ולא שועה לתחינותיו ונסיונו להציג גירסה שונה ממה שנראה על פניו, מזכיר כמה סצנות של אייל ב”התנקשות”. אבל אלו התרחשויות שקורות בספרים למאות ולאלפים ומגוחך יהיה לקשר דווקא ביניהם.
בשום אופן כמובן אין כאן נסיון לומר או לרמוז שמדובר בגניבה ספרותית חלילה או משהו שקרוב לזה. מבנה עלילתי שכיח ומושך שכנראה שווה את הנייר שעליו הוא כתוב. אבל מכירי שני הספרים ימצאו לדעתי טעם בטבלת ההשוואה, החלקית יש לומר. אלה האסוציאציות שעלו במוחי בעת הקריאה. מצטער.
טו. אלימות
מדי עמוד זוגי נדרך אקדח. ובכל עמוד אי זוגי נשלף תת מקלע מסוליית הנעל הדקיקה. שלוליות הענק של הדם המטפטף בכמויות הם ב”התנקשות” שגרת ברזל. אתה קם דם, נושם דם, ויושן דם. הרציחות והעינויים, האלימות הקשה והברוטאלית שבספרים הקודמים בסדרה ניתנו בקמצנות, במינון חסכוני ומדוד, הפכו כאן למשהו אשר לא יספר מרוב. תיק מקסיקו נשאר איפשהו מאחור בדירוג הרצח ותמרות העשן. כל אדם שני אכזר, כל ראשון רוצח. לרייטינג זה מצויין, וזה כמובן גם תורם תרומה ישירה וברורה לאקשן המסחרר שמדריך את הקורא בקריאה המבוהלת. האם אין שיטות נוספות להחזיק קוראים קצר וצמוד? תחושה לא טובה זה בטח עושה.
אבל גולת השפיץ זה סיפור אחר לגמרי. על פני מאות (!) עמודים, נסחט אייל על ידי איומים בפגיעה בבנו המאומץ בן החמש שנחטף (!!!) בידי טרוריסטים או השד יודע מי, כי הוא שלח אותם. עכשיו, אם לפושעים וטרוריסטים יש קוים אדומים זה וויכוח ארוך וותיק ונושא לפורום קרימינולוגיה, לסופרים אני חושב שצריך שיהיה. כי כמו שברור לפושע שאם יאיים על עמיתו בחיי ילדיו זה יהיה אפקטיבי מאד, ובכל זאת פסול. כך ממש צריך להיות ברור למושך בעט ובחוטי גיבוריו, שיש גבול לכל תעלול, גם כזה שיצמיד לך את חוטמו של הקורא אל הספר בסופר-גלו לא רחיץ.
לא חוטפים ילדים. נקודה.
האבסורד, שדווקא תחת פיקודו של הסופר עצמו עולים השחקנים בזה אחר זה ומבהירים לעצמם ולסובבים: איזו חציית גבולות; הפקרות; אין בושה; לא יודעים מעצורים. ישמעו אוזניך.
וזו, למען האמת, שאלה מעניינת, בלי קשר להתעללות ברגשות הקורא, כן/לא, האם לסופר יש גבולות לא לחצות, או שהגבולות במקרה שלו נועדו דווקא לחצייתם הגסה. הכל מותר?
טוב. יש שאלות ועניינים שהשארנו פתוחים. למשל הקטע החינוכי שראוי לפרק בפני עצמו. בפרט עם ההבנה שספרי אקשן כאלו מוצאים דרכם מהר אל צעירי הצאן והשבט. אבל גם ככה משכנו, והציבור כבר נרדם. לילה טוב.
טז. מסקנה
לקנות.
אנחנו והחיים שלנו גם לא מושלמים.
______________________________________________________________*גולשים יקרים
אפשרות התגובות באתר הופסקה לעת עתה.
אשמח לקבל מכם בינתיים תגובות על הבלוג באישי, במייל myperitzman@gmail.com