מהי, בעצם, ביקורת ספרות?

בשנים עברו ביקורת לא הייתה נפוצה כל כך בציבור שלנו, היא הייתה מעין חיה מאוסה שהיוצרים והכותבים סלדו ממנה. היא לקחה את היצירה שלהם, צקצקה בשפתיים ואמרה “נו נו, לא טוב!”

עם התקדמות עולם היצירה בציבור שלנו – עד למקום הגבוה שבו הוא נמצא כיום, אנו מודעים הרבה יותר לחשיבות ולאמנות שבביקורת ספרות משובחת. כותב, מקצועי ככל שיהיה, אינו מסוגל, טכנית ורגשית, להסתכל על היצירה שלו “מבחוץ”. כבר אמרו חז”ל “אדם קרוב אצל עצמו” (סנהדרין ט עב), וכותב אינו יכול להיות אובייקטיבי כשמדובר בו, פשוט כי הוא אינו אובייקטיבי. בעצם כתיבת המילים הוא מכניס את ה”עצמי” שלו אל תוך המילים, ולכן היצירה נעשית חלק ממנו. כותבים מסוימים מתחברים לטקסט יותר ואחרים פחות, אך כולם נגועים, במידה כלשהי, ביחס לטקסט שלהם.

זוהי הסיבה שפעמים רבות הכותב אינו רואה בעיניים שלו את מה שהאחרים רואים במבט “מבחוץ”. כמו אדם שנוהג ברכב: הוא נמצא “בפנים”. אומנם יש לו את המעלות שלו – הוא קרוב לכביש, הוא יכול לפעול בזמן אמת, אבל הוא אינו יכול לראות את המבט מבחוץ.

לעומתו, האדם שיושב בחוץ וצופה בתמונות הלוויין שמשודרות מאותו הכביש, יש לו מרחב ראייה גדול ומקיף הרבה יותר מזווית הראיה הניבטת בעד חלון הרכב.

על אופן ההתמודדות עם החסרונות שיש למביט מבחוץ ניגע, בעז”ה, כשנדבר על קבלת הביקורת. בינתיים, נזכור שהאדם שנמצא ברכב אינו אובייקטיבי, ולכן הראיה שלו מוגבלת. כאן, במקום הזה, מגיע התפקיד של מי שנמצא בחוץ. התפקיד שלו מסתכם לא רק בראייה האובייקטיבית, אלא גם בשימוש בכללים: כללים קיימים ומובנים שהכותב לא תמיד מודע אליהם ומכיר אותם.

המבקר, בעצם, עושה בדיוק את ההפך מהכותב. הוא מתעלם לחלוטין ממי שכתב את הטקסט, ומתמקד אך ורק בטקסט עצמו.

ביקורת מקצועית נעשית כאשר מתייחסים אך ורק לגוף היצירה. זוהי ביקורת ספרות מקצועית. אני אדגיש זאת שוב ושוב כי הדבר קריטי בעיניי: ביקורת מקצועית בשום אופן אינה מתייחסת לכותב עצמו. ביקורת מקצועית אינה אישית. היא ביקורת עניינית.

כל מילה שנאמרת בביקורת ספרות בונה לעולם לא תהיה אישית (למעט מקרים מסוימים שלא נתייחס אליהם כרגע). היא תתייחס לגוף הטקסט עצמו, היא תנתח אותו, לפעמים אפילו תשסע אותו – כל זה בשביל הטקסט עצמו. כדי להפיק ממנו את המקסימום שלו, כדי שיגיע לאן שהוא יכול להגיע.

למה צריך ביקורת?

במהלך עבודתי כעורכת אני מקבלת לעיתים תגובות תמהות, בהן אנשים שואלים אותי: את לא חוששת להגיד במפורש “אני אדם ביקורתי”? למה שלא תעדני את המילה ‘ביקורת’ למשהו חיובי יותר?

התשובה שלי קבועה. בעיניי, ביקורת ספרות היא כלי מיוחד באמנות. באמצעותו אנו יכולים להתקדם, להשתפר ולהגיע למקומות גבוהים יותר.

ביקורת היא כלי לצמיחה. אך בכלי, כמו בכל כלי, צריך להשתמש בזהירות. אם תופסים בו חזק מדי – הוא ישבר, אם תופסים אותו חלש מדי – הוא יפול. על אופן קבלת הביקורת נדון בעז”ה בהמשך, כעת נבין מדוע הביקורת עוזרת לנו, ככותבים.

הנחת היסוד שלנו תהיה ההבנה שביקורת נועדה בשביל התקדמות. לא בשביל לנשוך, לא בשביל לאכול את העמיתים למקצוע ולא בשביל לקטול את כל מה שלא טוב. ביקורת בונה היא ביקורת שעוזרת לשפר, לעזור ולפעמים גם לכוון.

נכון. לפעמים כואב לקבל ביקורת, ובדרך כלל זה לא קל. זה הרי משהו שהשקעתי בו ועמלתי עליו והם נוגעים בו – זה כואב! אבל יש כאן, מאידך, את היכולת והזכות שלנו להתקדם.

אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום, לכתוב שוב ושוב על אותם נושאים ולהמשיך לקצור מחיאות כפיים. זה טוב. זה נחמד. זה לא מקדם. מאידך, אפשר לאזור מלא חופניים של אומץ, של קבלה ופתיחות, להחדיר שהביקורת הזו אינה אישית אלא עניינית, וללמוד.

יש נקודה נוספת בחשיפה לביקורת, והיא העשרה, גם כאשר הביקורת אינה מעשית. לפעמים אני שולחת טקסטים שלי לאנשי מקצוע עמיתים לקבלת ביקורת, גם כאשר הטקסט עצמו אינו רלוונטי עוד. החשיפה הזו והשפשוף מעשירים את הידע המוגבל שלי, הם גורמים לי לחשוב על הטקסט בעיניים חדשות, וללמוד עוד.

כמו אדם שנוסע לחו”ל בפעם הראשונה: הוא נחשף לרעיונות חדשים ולהלך מחשבה שונה לחלוטין. גם אם לא יתחיל מעתה להתלבש כמו אנשי הארץ בה הוא מבקר, הוא למד להכיר תרבויות וסגנונות נוספים, הוא הרחיב את אופקיו.

ביקורת היא הרחבת אופקים. להקשיב, להבין, וגם אם לא בהכרח לקבל – זאת בכל זו העשרה, שתעזור לנו להפיק מקולמוסנו יצירות בעלות איכות גבוהה יותר.

איך לקבל ביקורת?

לא תמיד ביקורת צודקת מכל הכיוונים שמסתכלים עליה. לשכן שמסתכל על הבית מבחוץ, לפעמים אין את כל הידע שאני יודעת. כאן צריך ללמוד איך להחדיר בנו את הדברים, בצורה כזאת שתהיה ביקורת בונה ולא הרסנית.

אינני מטפלת רגשית, וגם לא מתיימרת להיות כזו :). ובכל זאת, כאחת שמקבלת ביקורת שוטפת, הניסיון שלי גרם לי לפתח את השיטה הבאה.

כשאדם מקבל ביקורת, הדבר הראשון שהוא צריך לעשות הוא להפעיל את “המסננת”. לא לקחת את הדברים ללב מיד. הרי לא תמיד הדברים צודקים, וגם אם הם צודקים באופן כללי – לא בטוח שהם צודקים לגוף העניין הספציפי הזה. לכן, כשביקורת מתקבלת, הפעולה הראשונה היא ללחוץ על כפתור המסננת. הופה! עצרי, ביקורת. בואי נראה אם יש לך זכות כניסה.

כאן אנחנו צריכים לבחון את הדברים. זה מאתגר, כי לא תמיד קל להבדיל בין עצמי לבין הטקסט, ולהבין שהמבקר צודק… אבל יש לזכור שכדי להתקדם, כדי לעלות עוד, אי אפשר להישאר כל הזמן באותו מקום. צריך לטפס, לקבל, להבין.

אחרי שאנחנו מחליטים שהביקורת צודקת, או אז אנו מוציאים אותה, בעדינות ובהתחשבות, מתוך המסננת, ומכניסים אותה בעצמנו אל תוך הלב.

רק ביקורת שאנחנו אומרים לעצמנו תיכנס פנימה.

אומנם אלו אותן המילים של המבקר, אבל אנחנו הכנסנו את זה פנימה. באופן כזה, הביקורת מתקבלת הרבה יותר, וממילא אפקטיבית יותר.