ביקורת ספרים: טווח אפס – יונה ספיר / מ. י. פרצמן

[זהירות! פוסט זה מכיל ארס חדשני ורעיל שעלול להרוס לכם את קריאת טווח אפס (ספוילרים, בלעז’)]

 

אייל מת.

אייל גלבוע, האיש והאגדה. זה שאף אחד לא יכול לו. זה שלא מתרגש מכלום וכלום לא מתרגש ממנו. זה שלא מעפעף מכדור, לא מתכדרר ממהלומה, לא מתלהם מפגיעה, לא נפגע מביקורת.

האיש מת.

במקומו צץ אדם רגשני, מהורהר ולטפני. זה אייל זה? שאלנו בתמיהה. תביאו לנו אייל אמיתי.

אבל אייל אמיתי עבר שינוי דרסטי, כך נראה, והוא הופך מלהיות האיש נטול הרגשות לאיש רגיש ומלא מחשבות. הוא מלהטט בין רגשות האבהות לאכזריות, נקרע באופן יסודי למדי בין הנאמנות למצפון, אבל הי, לא, אל תטעו! הוא כמובן בוחר בסוף בהחלטות הכי נכונות ומשאיר את העולם המזועזע הרחק מאחוריו.

מה קרה שפתאום האישיות שלו השתנתה מהקצה אל הקצה? התחתן פתאום? לאאא, התחתן מזמן. נהיה אבא? פחחח… מה פתאום, רק בסוף הספר נזכרו השמיים להיקרע לרווחה ולצווחות עדינות לקרוע את הדממה הסמיכה. אז מה ארע ועל מה המאורע?

נראה שבאיזשהו מקום האישיות הכל יכולה הזו התחילה להיות בלתי ראליסטית, גם לא למותחן.  כאן יוצר גיבור חדש, מלא ברגש ומחשבה. כך שגם אם יכולותיו הפיזיות לא נפגמו אף במקצת, יכולותיו הרגשיות של אייל עוברות כאן טוויסט רציני.

נשאיר את אישיותו של אייל להתבשל קצת בתוך עצמה, ונעבור אל אפרת, אישה נחמדה ואצילית, שכדרכי ספיר בקודש – מוצאת עצמה בלב הרפתקה מזהירה ממש כמו חבורות הבלשים הזכורות לכולנו לטוב. אפרת, שמזמן קצה במשחקי השוטרים והגנבים של בעלה, כבר שנים נמאס לה מכל הסיפור ורק רוצה וכמהה ומייחלת ומתפללת ליום שבו יחזרו חייה לשגרת חייהם הרגילה, מוצאת עצמה מאשרת לבעלה החביב “לצאת למשימה, לא מסוכנת”. למה? לא ברור. לא נתערב בשיקוליה האישיים, זה לא נימוסי. אבל בואו, עוד מילא לצאת למשימה, בואו תסבירו לי פה משהו: כשהיא נקראת אל לרנר, והוא מתחנן אליה שתקרא לבעלה חזרה הביתה – הוא יכול למות! מאיים ראש השב”כ בדמעות – (אגב ראש השב”כ, קטע השיחה שלו עם אלישמע מפתיע ומצחיק בצורה יוצאת דופן). אפרת שומעת שבעלה עלול למות, ופתאום עושה כזה: ווההההוווו מה פתאום חבורת שודדים נראה לכם?! שאני אקרא לבעלי הביתה?! לעולם לא, הוא יישאר שם! אתם שמתם אותו שם אתם הכנסתם אותו לתסבוכת עכשיו הוא יישאר שם, על אפכם וחמתכם. זה לא למצפון שלו לחזור הביתה! חיים כאלו אינם חיים! אישה טובה, מה יש לומר.

אז אייל נשאר בסכנה. מילא. הוא מחרף את חייו ואת חיי גיסו כדי לחלץ את הכלא ממלתעות הגיס המוזכר. מצליח – כמובן, אלא מה, והכל שב על מקומו בשלום. אבל אז… איי, רגע, אבל עכשיו עמיאל בכלא! קדימה, בוא נשחרר אותו.

בדרך מקורית, מגניבה ומעלת תשואות מצד הקוראים, מצליח אייל גם במשימתו זו. עמיאל משתחרר ופוצח בחיים חדשים בהונג-קונג/הונללו/הום מסתורית ( – ידעתם שקיימת עיר כזאת? שוכנת בקרואטייה ומוגדרת כעיר הקטנה בעולם. יש בה רק שני רחובות, ואולי באחד מהם שוכן עמיאל ידידנו עד עצם היום הזה). שם נתקף פתאום עמיאל בהרהורי תשובה גוברים, מתחרט על כל העסק ומנענע ראשו בחרטה, אללי, הוא בוכה, לו רק הייתי שואל רב. המסר מעולה כי הוא לא מגיע בסוף ולא בצורה מוגזמת מדי, אלא בא כתשובת המשקל להרבה סימני שאלה. תשובתו מתכפרת ונסלח לו.

אייל עצמו בורח לנקודה כלשהי בגלובוס – אנחנו לא יודעים היכן, קופץ לביקור קצר בארץ כדי לבקר את הבייבי החדש שלו (הקטע האדיר בברית… אוי. כמה צחקתי) וחוזר להיכנשהו באותה דרך מסתורית. מזמין את לרנר, שזועם וקוצף על מעשיו האחרונים, לוחש לו כמה מילות קסם נוסח ‘אברא-כדברא’ מרגיעות, והופ – לרנר הופך להיות החבר הכי טוב שלו. אייל חוזר ארצה כמלך ללא גדוד, מגיע הביתה והחיים יפים.

אבל לא… עוד לא חיסלנו חשבון עם אבשלום ידידנו משכבר הימים. אבשלום נחטף, אייל בעל המצפון המפותח בא לשחרר אותו, ואז, כשהוא נמצא בידיהם של שוביו העלומים – פתאום נופל לו בגאונות האסימון: אהה! אז נשיא ארצות הברית הוא הבוס האכזר והמנוכר!

בינתיים, בישראל, אלי נפגש עם יוסי, שלוחו של עמיאל, וכאן סוף סוף מגלים הקוראים את אחת התמיהות בספר: ג’אמל נהרג כי גילה את זהותו של אלי! אין מה להגיד, ההפתעה מוחלטת, וסופרה לקוראים בדרך נהדרת. אהבתי.

ונחזור לאייל, בנקודה העלומה בעולם, שמגלה את התגלית המרעישה על זהותו של הבוס נרגש כולו. עכשיו אל תטעו, הוא לא מאבד עשתונות. זה שאני נמצא עכשיו בידיהם של עושי דברו של הבוס? אז מה. זה שהם יכולים להרוג אותי ברגע שבו אני מגלה להם שאני יודע את זהות הבוס? מה אכפת. זה שאני עושה עכשיו את המעשה הטפשי ביותר רק כדי לשרת את העלילה בספר שבו אני מככב? למי מזיז. העיקר – אני עכשיו מתקשר לנשיא ארצות הברית, ומגלה לו שעליתי עליו. הידד.

אבל ראו איזה פלא, אייל ניצל מלוע הארי. הנשיא לא הורג אותו, אפילו לא כועס עליו! אז אייל גילה את זהותי הסודית? הוא יכול לעורר סקנדל עולמי שיגרום לי ללקק את עפר קברי מלמטה? לא נורא. בוא, בוא אייל. בוא נשב לדבר.

אייל מגיע לדבר, הנשיא לוחש לו איזה חכם אתה אייל, אני באמת הבוס הרשע והאכזר, אבל אתה לא תגלה, נכון? אייל מתרגש מההודאה ומחליט לנצור את סודו של הנשיא בליבו לדיראון עולם. הוא הרי לא רוצה לעורר סקנדל עולמי, מה פתאום.

 

עד כאן לעלילה. בואו ננתח קצת גם את הכתיבה:

תנו לי לגלות לכם סוד: שמתם לב שבספר כל סימן שאלה אחד הופך לשלושה??? אה??? מה, לא שמתם לב??? טוב, אז עכשיו אני אגלה לכם!!! אני מוכרחה לגלות לכם!!! כי גם סימני הקריאה הופכים לשלושה!!! כן כן!!! זה כדי שתרגישו ממש ממש את החרדה של אפרת והרגשות של אייל!!! אה… ושכחתי לספר לכם… גם שלוש נקודות… בכל דו שיח יש שלוש נקודות… הרבה שלוש נקודות… הרבה מאוד…

הזכרנו דו-שיח, הרי שכל שיח כזה (טוב, לא כל) מתחיל במשפט הראשון ממנו, אחר כך עובר טוויסט גדול אחורה, כדי לספר לנו, הקוראים, מה ואיפה קרה דו השיח הזה. ואז הופ, מתחיל דו שיח חדש. אבל מה קרה למשפט הראשון של אלי, “מה להגיש לך לשתות?” שאלו הקוראים בעצב, ממש רצינו לדעת מה ענה לה אייל ומה הוא שתה. אבל לא… אלי כבר הספיק לשכוח את הצעתו, כי חזרנו לתחילת הקטע והתפתח דו שיח חדש.

הטפות הפרטים החוזרות והנשנות – ממשיכות לחזור על עצמן גם בספר הזה, כאילו לא התלוננו עליהן כבר שנה שעברה. לספיר יש אובססייה להטיף בקוראים שידעו הטוב היטב שאלי גר לבדו, באותה דירה בה גר אייל בעבר, עוד פעם באותה דירה בה גר אייל בעבר, עוד פעם אלי גר לבדו, וגם שאליצפן הוא רק בנו החורג, לא בנו! אל תטעו, הוא בנו החורג. אחרי כל אזכור של בנו, יבוא אזכור גם אם הוא חורג או לא. זה מחמיר כשהמציאות מתחילה להתבלבל, והספר מכנה גם את יניב, אחיינו של אייל, אחיינו החורג. לא פעם אחת, פעמיים הוא אחיינו החורג. מה חורג בו, הא? הוא אחיין ללא חריגות כלל! אייל התחתן עם דודתו, ובכך נהיה אחיינו, עם כל הכבוד הראוי לכך.

 

חלאס עם הכתיבה, חפרנו, הספר עצמו מעולה כי:

אין מה לומר, הספר הזה לוקח בהליכה מבחינת הנושא שלו. לא גנבים-פושעים-ערבים, הופה. כן ערבים. לא צבא-מוסד-שב”כ, הופה. כן שב”כ. הנושאים הרגילים המקובלים כל כך בספרות החרדית המצויה, נלקחים כאן לעלילה חדשה ובלתי מוכרת כלל אצלנו: מלחמת הימין הרדיקלי עם השמאל המתון. מלחמת אחים עקובה מדם, המתארת באופן הוגן ונטרלי את שני הצדדים, ללא החלטה גורפת לטובת אחד מהם המאיימת על הקוראים.

בספר הזה, כמו כל הסדרה ושונה כל כך ממה שאנו מכירים, יש עלילה חזקה. מאוד. לא רק העלילה סוחפת אותנו, אלא גם החיבור לגיבור שנעשית ביד אמן, החיבור לרעיון ששואב אותנו לתוכו כליל וההנאה שנוצרת בכל רגע של קריאה. אין דרך להתכחש: העלילה והגיבורים קרובים לשלמות. ממש.

גם הכתיבה מצוינת: אומנם אין בה אמצעים אמנותיים רבים, אלא היא עממית ואפילו פשוטה: אבל אולי זה מה שעושה את הספר לטוב כל כך. הסגנון הישיר, החף מגינונים, שואב אותנו לתוך הז’אנר בצורה יוצאת דופן.

הנושא הרגיש דורש גם ידע יסודי ומקיף על כל הסטוריית הסכסוך הפלסטיני, וגם כאן לא נכונה לנו אכזבה: החדרת המידע לקוראים נעשית בדרך מודרנית ונעימה מאוד. הקוראים הם עם אינטליגנט, בעיני ספיר, והיות שכך – מגיע להם מידע אמין ומדויק. לא שיבושי ידע מחפירים, לא מחקר צולע, המידע בספר אמין עד אחרון פרטיו, ומועבר בצורה מעניינת ולא הטפתית.

ספר נוסף? מן הסתם כן. כי זה ספר מעולה, מה נעשה.

אייל הולך לישון בינתיים, נעיר אותו רק לבשורות רעות.

________________

*גולשים יקרים

אפשרות התגובות באתר הופסקה לעת עתה.
אשמח לקבל מכם בינתיים תגובות על הבלוג באישי, במייל myperitzman@gmail.com

Comments are closed.